לכל רשות מקומית עומדים 2 מסלולים שונים לגביית חובות נישומיה: האחד הוא המסלול האזרחי, אשר מאפשר גביה תוך שימוש בעו"ד, הוצל"פ ובתי משפט. ההתיישנות במסלול זה עומדת על 7 שנים – אם במסגרתן לא נעשה כל ניסיון לגבות את החוב, הוא עלול להימחק (בהחלטת ביהמ"ש). המסלול השני- המנהלי, מאפשר לעירייה לגבות חובותיה (או לא לגבותם), ללא כל מקום לסעיף ההתיישנות. כך, חוב לטובת העירייה, ימשיך לצבור ריביות והצמדות גם ללא כל הליכי גביה מצדה – לא ימחק החוב, כחלק מההסדר החל בגביה מנהלית ואינו חל במקומות אחרים (העירייה אינה נדרשת לעשות שימוש בעו"ד והוצל"פ, אלא די בחתימת פקיד המורה לבנק לעקל חשבונות).

עולה השאלה היכן הביטוי לטובת הנישומים המהווה את "עמוד האש" בדיני המסים?! האם יש מקום לאפשר מצב בו ניתן לרשות כוח בלתי מוגבל כמעט מול אוזלת ידו של הנישום?

לאחרונה, ניתנו מס' תקדימים בנושא, אשר פתחו פתח לטענות התיישנות גם לגבי חובות ארנונה, אגרות והיטלים שונים, אשר נשכחו בעירייה לפני 7 שנים ויותר:

בעת"מ 1224/05 אידית גריסרו נ' עיריית ת"א (מיום 26.09.06), דן כב' השופט מודריק במקרה בו עירייה "שכחה" חוב של אמה המנוחה של העותרת, ובעת חילופי המחזיקים, חזרה העירייה לסורה ודרשה את החוב לאחר 7 שנים בהם לא פעלה לגביית החוב, כאשר הפעולה האחרונה לגבייתו התרחשה בהליך אזרחי. כעת, דורשת העירייה חוב ותולה את דרישתה בהליך גבייה מנהלי.

ביהמ"ש ראה בהתנהגות העירייה חסרת תום לב ומשוללת הגינות, ציין כי העירייה ראתה בגב' גריסרו "כלי משחק", ולא אפשרה לה להתמודד ולתכנן מהליכיה מול עיריית "זיג זג". מוסיף כי הציע לעירייה להגיע להסדר עם הנישומה, אך משלא הסכימה העירייה, מצא לנכון לבטל חוב של מאות אלפי שקלים נוכח התנהגות העירייה כלפי הנישומה, דחיקתה לפינה ושימוש לא ראוי בכלי הגבייה העומדים לרשותה.

מה עושים?
צבירת חובות מול העירייה אינה מומלצת ואינה רצויה. במידה ונקלעתם לחובות מול הרשות, ייתכן ויש מקום לבחון את התנהלותה לגביהם ואולי אף לתקוף התנהגות זו ולהפחית את החוב הרובץ על הנכס.