פסיקה בנושא ארנונה וסיווגים

המערערת מפעילה עסק שעיסוקו פוסט פרודקשן של יצירות קולנוע וטלוויזיה.
בימ"ש לעניינים מנהליים דחה את הערעור בקובעו: הצדדים אינם חולקים על כך שהמבחנים העקרוניים לבחינת הסיווג הם אלו המבחנים לזיהוי פעילות ייצורית שנקבעו בפסק דין רעיונות, ומתמקדים בשלב היישום של אותם מבחנים.
מבחן "יצירת יש מוחשי אחד מיש מוחשי אחר"- הפעילות בנכס היא קבלת חומר צילום דיגיטלי ועיבודו לחומר צילום דיגיטלי אחר. כלי הקיבול הפיזיים בהם נשמר חומר הצילום זהים, בין שמדובר בחומר הגולמי ובין שמדובר בחומר המעובד. קרי, אין מדובר ב"שינוי מוחשי" הנראה לעין בחפץ, אלא בשינוי התכנים הדיגיטליים בלבד.
מבחן "היקף השימוש במוצר המוגמר"- המערערת מבצעת עבודותיה ע"פ הזמנת לקוחות ע"פ הגדרותיהם וצרכיהם הספציפיים, ואין מדובר ב"מוצרי מדף" המיועדים לציבור בלתי מוגדר. באופן השימוש של לקוחות המערערת במה סופק להם מידה – בין הפצה רחבה של התוכן, ובין שימוש אישי בו – אין כדי לשנות את מהות פעילותה של המערערת עצמה.
מבחן ה"כלכלי"- עיבוד חומר הצילום בידי המערערת יוצר ערך מוסף ללקוחותיה, אשר עבורם יש ליכולת להשתמש בגרסה הערוכה ערך כלכלי גבוה מאשר לחומר הגלם. ספק רב האם למי שאינו אותו לקוח קיים הבדל, לא כל שכן הבדל מהותי, בשוויו של החומר הערוך. באין "ערך שוק" מעין זה, לא ניתן לראות בכך "פעילות ייצורית".
"מבחן ההנגדה"- צירוף המאפיינים השונים מטה את הכף לסיווג פעילות המערערת כ"שירות", להבדיל מ"ייצור". בעניין זה התייחס ביהמ"ש העליון למשמעות המונחים "תעשיה", "מלאכה" ו"שירותים" בפס"ד עע"מ 2503/13 אליהו זהר נ' עיריית ירושלים. מבין ההגדרות האמורות, נראה כי המינוח "שירותים" הוא הקרוב ביותר לעניינה של המערערת, העונה על כל המאפיינים של "מתן שירות אישי בהתאם לצרכיו של לקוח קונקרטי, לרוב במבנה משרדים, וע"י בעל מקצוע חופשי". וודאי שאין מדובר בפעילות "במבנה תעשייתי, באמצעות מכונות ופועלי ייצור" או ב"ייצור המוני של מוצרים" כנדרש לסיווג "תעשייה", ואף לא ב"עבודת כפיים" כנדרש לסיווג "מלאכה".
נוכח כל האמור לעיל, נמצא כי אין לקבל את עמדת המערערת לפיה פעילותה נופלת תחת סיווג של "תעשייה" או "מלאכה". על כן, חל עליה הסיווג השיורי של "נכסים שאינם משמשים למגורים".