המערערת היא חברה המייצרת ומשווקת תוכנות שונות לניהול עסק מסחרי והעיקרית שבהן תוכנה להנהלת חשבונות, הידועה בשמה המסחרי "חשבשבת". בבעלות המערערת 2 נכסים תל-אביב. ברחוב בית הלל  3 (בשטח של 1,165 מ"ר) וברחוב בית הלל 5 (בשטח של 1,310 מ"ר).

עד שנת 2013 סווגו הנכסים לצורכי הארנונה כבתי תוכנה בהתאם לסעיף 3.3.3 לצו הארנונה. סעיף זה מגדיר בתי תוכנה כך: "בתי-תוכנה, שעיסוקם העיקרי הוא ייצור תוכנה…"

לאחר השגה שהוגשה למנהל הארנונה ודחיית הערר ע"י ועדת ערר בפעם השנייה, המערערת עותרת לביהמ"ש וחוזרת על טענתה לפיה אין לשנות את סיווג הנכסים שבחזקתה מ'בית תוכנה' ל'בניינים שאינם משמשים למגורים לרבות משרדים שירותים ומסחר' , מאחר שלגישתה האופן המעגלי של פיתוח תוכנה, פיתוח מדור לדור, הינו תהליך ייצור של תוכנה חדשה.

תמצית טענות התובעת- החברה:

החברה טוענת כי הוועדה לא הגדירה מהם מאפייניו של בית תוכנה, והיעדר הגדרה שכזו הובילה לטעויות בהחלטתה. לשיטתה טעתה הוועדה בקובעה שמספר המתכנתים העובדים בנכסים הוא מועט, וכי ניתן לקבוע זאת רק ביחס לאמת מידה ברורה המגדירה מהו היחס המתאים לבית תוכנה.

המערערת טוענת, כי מדובר ביחס גדול של עובדים אל מול שאר המחלקות. סביבתה העסקית התחרותית מחייבת אותה לספק שירותי תמיכה טכנית ללקוחותיה, לכן – עובדי מחלקת התמיכה הטכנית מהווים שלב ראשון באפיון הדור הבא של המוצר, בשיח שלהם עם הלקוחות המתלוננים על כשלים (באגים) במוצר הנוכחי.

משכך טוענת המערערת כי יש לראות אותה כמייצרת תוכנה ולא כמספקת שירותים.

עוד טוענת המערערת, כי המשיב והוועדה מייחסים את הסיווג 'בית התוכנה' רק לחברות הזנק (סטארט-אפ) בתחילת דרכם, עוד בטרם צברו קהל לקוחות, אשר מטבע הדברים, מחייב את החברות לספק שירותים נוספים, כגון תמיכה טכנית, בנוסף לייצור התוכנה.

לטענת החברה, עמדה זו היא בניגוד לאמור בצו הארנונה ובסעיף 1 לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), תשס"ז-2007.

תמצית טענות הנתבעת- העירייה:

המשיב טוען כי המערערת לא הוכיחה שעיסוקה העיקרי הוא ייצור תוכנה, ולכן אין היא עומדת בהגדרת תוכנה על פי צו הארנונה. בנוסף, טוען כי החברה מספקת שירותים ללקוחותיה באמצעות תוכנה קיימת ועובדת, וכל תהליך ייצור התוכנה מסתכם "בשדרוגים קלים של מעבר לגרסת אינטרנט ועדכון המע"מ".

יתר על כן טוען המשיב, כי מדיוני ההוכחות עולה שהרישיונות אשר מספקת החברה כוללים מתן שירותי תמיכה טכנית, עדכון תוכנה והדרכות, וכי אלה עיקר עיסוקי החברה.

על אף שניתנה למערערת הזדמנות נוספת להציג נתונים כספיים שיתמכו בטענותיה, בחרה המערערת שלא להציג בפני הוועדה את דוחותיה הכספיים, אלא הסתפקה בעדותו של רואה החשבון, ללא אסמכתאות מתאימות.

המשיב טוען כי על מנת להוכיח שעיקר עיסוקה של המערערת הוא בייצור התוכנה, יש להראות בדוחות הכספיים כי ההכנסה העיקרית היא מייצור תוכנה, והדבר עולה בבירור מהפסיקה. משבחרה המערערת שלא להציג דוחות כספיים, לא הצליחה להוכיח כי יש להגדירה כ'בית תוכנה'.

קביעת ביהמ"ש:

בפסק דין מפורט ומנומק שניתן ע"י ביהמ"ש לעניינים מנהליים נקבע כאמור, כי מבחני העזר נקבעו בהלכת רעיונות (ע"א 1960/90 פקיד השומה תל-אביב 5 נ' חברת רעיונות בע"מ) לצורך קביעה כי "שדרוג" תוכנה קיימת עדיין מהווה פעילות ייצורית חדשה, וכי מכירת מוצר בדרך של רישיון, בנסיבות המקרה הנוכחי, אינה מסיטה את עיקר עיסוק המערערת למתן שירותים. לאור קביעה זו, עומדת גם המערערת בתנאי 'העיסוק העיקרי' שנקבע בצו הארנונה.

כפי שצוין לעיל, מבחני העזר שבהם נעזר ביהמ"ש משמשים רק למתן אינדיקציות בדבר פעילות המערערת. סבורה ביהמ"ש, כי בכל עניין יש גם לבחון את מכלול הנתונים העובדתיים בראייה רחבה.

ממכלול הנתונים במקרה זה ניתן לראות כי עיסוקה העיקרי של המערערת הוא בייצור תוכנות, המהוות את הסחורה היחידה של המערערת. שאר פעילויות החברה נועדו לתמוך במוצר זה, ולהצליח למכור אותו ללקוחות החברה, בהתאם למודל העסקי הרווחי ביותר שיכולה החברה להשתמש בו.

כמו כן, ביהמ"ש סבור כי הגדרת המערערת 'כבית תוכנה' לצורכי ארנונה הינה בהתאם לדין הקיים, ותואם את תכלית החוק בעידוד התעשייה.