לאחרונה, אנו נתקלים במקרים חוזרים ונשנים של בעלי נכסים הנדרשים לשלם חובות ארנונה של דיירים אשר עזבו נכסים, שהושכרו לתקופות של שנה ומעלה, טרם סיום תקופת השכירות בהתאם להסכם השכירות ובטרם חלפה שנה.

במקרים כאמור, פונות רשויות אל בעלי הנכסים בדרישה להסדיר את חובות דייריהם. בטענה, שבפועל הנכס לא הושכר לתקופה של שנה ומעלה ולפיכך, טוענות כאמור הרשויות, החבות בארנונה היא על בעליו של הנכס בהתאם לפקודת העיריות. למעשה, מבטלות הרשויות בהחלטתן את מעמדו של הסכם השכירות ומתייחסות הלכה למעשה לתקופת השכירות בפועל תוך קביעת זהות המחזיק בדיעבד.

עולה איפוא השאלה: האם ביטול מעמדו של הסכם השכירות והתייחסות הרשות לתקופת ההחזקה בפועל, עומדות בקנה אחד עם הוראות החוק ומשרתת את כוונתו של המחוקק?

חוזה או תקופה בפועל?

סוגיה זו הגיעה לאחרונה לפתחו של בית המשפט המחוזי בירושלים בעניין עת"מ 880/05 שמי בר מקרקעין נ' עיריית ירושלים. במקרה זה, חוזה השכירות עלה על תקופה של 12 חודשים, אך בפועל השוכר עזב כעבור 10 חודשים, והותיר אחריו חובות ארנונה.

בית המשפט קבע, כי במקרה כזה, הקובע הוא הסכם השכירות שנחתם ולא התקופה בה החזיק השוכר בנכס בפועל. שכן, סעיף 326 האמור, עוסק בתקופת השכירות החוזית ולא בתקופת השכירות בפועל. אגב העובדה, שלא ניתן להטיל חיוב בדיעבד על בעליו של נכס במקרה כזה. כן ציין והדגיש כב' השופט דוד חשין, כי יש להגביל את המקרים בהם לא ייחשב משכיר כמחזיק, למקרים חריגים ביותר ולא למצב בו שוכר לתקופה ארוכה "בורח" ומותיר אחריו חובות ארנונה. מה עושים? מלבד בטחונות והתחייבויות של הדייר להסדיר חובותיו, בייחוד במקרים בהם עזב טרם עברה שנה אחת. אנו מציעים, לוודא כי הדייר אכן משלם את תשלומיו מידי תקופה ולכל הפחות בשנה הראשונה.