ריפאנד טיפול במיסוי עירוני

סוגיית "רחוב" בדיני הארנונה

פתח הדברים:

לשון סעיף 269 לפקודת העיריות (להלן: "הפקודה") מגדירה את המונח "רחוב".

"נכסים" – בנינים וקרקעות שבתחום העירייה, תפוסים או פנויים, ציבוריים או פרטיים, למעט רחוב;

"רחוב" – לרבות כביש שהנסיעה בו כרוכה בתשלום אגרה, היטל או תשלום אחר כיוצא באלה, וכן דרך כהגדרתה בחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, שבה עובר הכביש, שטחי השיקום הנופי בכביש ובדרך שבה הוא עובר, וכל מיתקן בתחום הכביש והדרך, למעט בנין, הדרוש במישרין לגביית האגרה, ההיטל או תשלום אחר כיוצא באלה, וכן מסילת ברזל כמשמעותה בסעיף 2 רישה ופסקאות (1) ו-(2) לפקודת מסילות הברזל [נוסח חדש], תשל"ב-1972, וכן מיתקנים לצורך מסילת הברזל או בקשר אליה, המהווים חלק בלתי נפרד ממנה;

 

מהגדרה זו ניתן ללמוד כי ה"רחוב" משמש את הציבור הרחב.

בספר ארנונה עירונית[1] (הנריק רוסטוביץ ארנונה עירונית שער שני, פרק 5, עמוד 307 (התשס"א-2001)) ישנה התייחסות נרחבת למונח "רחוב" ממנה ניתן ללמוד כי בסעיף 269 לפקודה נגרעת הגדרת "רחוב" מהגדרת "נכסים" ומכאן התוצאה המתבקשת כי לא ניתן להטיל ארנונה על רחוב.

כמו כן, בסעיף 1 לפקודה ישנה הגדרה ל"מדרכה" שהיא חלק מרחוב המיועד למעבר הולכי רגל. גם מהגדרה זו ניתן ללמוד כי הכוונה היא למקום פתוח שהציבור משתמש בו או נוהג לעבור בו.

לרוב, החלטה האם שטח כלשהו עונה על ההגדרה של רחוב, הינה עניין פשוט, אך יחד עם זאת, ישנם מקרים בהם הקו בין שימוש ב"רחוב" לצורך שהינו לכאורה "פרטי" לבין שימוש שהינו "ציבורי" שאינו בר חיוב בארנונה, אינו כה ברור.

פסיקת בתי המשפט לעניין הנדון:

בע"ש 28/90[2], אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל נ' עיריית דימונה נדונה החלטת העירייה לחייב בתשלום ארנונה מעברים, המצויים בתחנה המרכזית. שם קבע בית המשפט כי המרכיב המרכזי בהגדרת "רחוב" הוא שטח הפתוח לציבור. לעניין זה, נקבע המבחן הפונקציונאלי שבוחן את השימוש ברחוב כשטח פתוח למעבר של כלי רכב ואנשים ממקום למקום.

בע"א 9368/96[3], מליסרון בע"מ נעיריית קריית ביאליק נדונה השאלה האם יש לחייב את בעלת הקניון בארנונה בגין השטחים הציבוריים. בית המשפט קבע בסוגיה זו כי יש לבחון את זהות המחזיק בנכס וזהות הנהנה מהשירותים. ככל שהנהנה העיקרי משירות העיריה הוא המחזיק בנכס הרי שלא מדובר ב"רחוב" ועל הנכס יחול מס ארנונה על פי השימוש בו. בנוסף,  אם האזור הציבורי מקים זיקה מיוחדת למחזיק באופן המוציא אותו לכאורה משליטת העיריה אזי אין לראות בשטח זה כ"רחוב" לצורך חיוב בארנונה.

בבר"מ 3878/10[4], בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מנהלת הארנונה של קריית ים נדונה השאלה לגביי מדרכה מקורה שמשמשת את הציבור הרחב, שם נקבע כי השטח משמש בפועל את הבנק לצרכיו העסקיים והבנק הוא הנהנה העיקרי מהשימוש בנכס, לכן יש לראות בחלק המקורה של המדרכה כחלק מהסניף של הבנק ועל כן יחויב בארנונה בגין חלק זה.

הדילמה:

על פי רוב תטען הרשות המקומית כי יש לחייב את שטח הקרקע (מקורה או לא מקורה) הצמוד לבית העסק וזאת בשל שימוש המחזיק בשטח ו/או היכולת שלו לעשות שימוש בשטח זה. הטענה השכיחה ביותר תיהיה שהוא, המחזיק, נהנה מהשטח שסמוך לו ו/או הינו בעל הזיה הקרובה ביותר וכי נכון לחייבו בשל כך בארנונה.  מאידך, יטען הנישום כי  מדובר בשטח ציבורי בו עובר כלל הציבור, כן יוסיף ויטען כי אין לו הנאה ייחודית וממילא שטח זה חיצוני לבית העסק. השטח ציבורי, פתוח ועל כן מדובר ב"רחוב" אשר אין לחייבו בארנונה. להמחשת הדילמה נוסיף תמונה בה מחוייב המחזיק בארנונה על אף שניכר כי מדובר ב"רחוב" בו עוברים הולכי רגל.


רחוב לארנונה

לסיכום:

יש לבחון לפי המבחן הפונקציונאלי שבוחן את השימוש באותה יחידת שטח. ההתייחסות תיהיה לשימושים ככל שקיימים (הוצאת סחורה, עגלות סופר….), הגדרות ויעוד תא השטח (שצ"פ, שפ"פ), כמו כן נידרש לבחינת המיקום הפיזי ומבחן השכל הישר. לעיתים אף הערך שאותה יחידה קרקע מעניקה לעסק ועוד.

ככל שהנהנה העיקרי אינו כלל הציבור אלא המחזיק בנכס אזי הרשות המקומית תנסה לחייבו בארנונה שאחרת לא אמורה להיות כלל מחלוקת שזה "רחוב" שאינו בר חיוב.

 

[1] הנריק רוסטוביץ ארנונה עירונית שער שני, פרק 5, עמוד 307 (התשס"א-2001)

[2] ע"ש  28/90 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל נ' עיריית דימונה כרך א   393

[3] ע"א  9368/96 מליסרון בע"מ נעיריית קריית ביאליק

[4] בר"מ 3878/10  בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מנהלת הארנונה של קריית ים

שתפו והפיצו